הלכות עשרה בטבת – מאת הרב פוקוס

יום שלישי, תענית “עשרה בטבת”ה’תשע”ט

הרב יצחק יעקב פוקס

רמב”ם תעניות פ”ה: “יש ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה וכו’ ובזיכרון דברים אלו, נשוב להיטיב שנאמר: “והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם”.  מה קרה בעשרה בטבת? בעבר היו צמים בימים ח-ט-י בטבת, ונקראו “תעניות צדיקים”  בח’ טבת– נסתיים תרגום השבעים ע”י תלמי המלך. בט’ טבת– יום פטירת עזרא הסופר ונחמיה בן חכלייה. ובי’ בטבת- כעבור 410 שנה מאז נבנה בנין שלמה – הבית הראשון, בשנת ג, של”ח הטיל נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים, וכעבור שלש שנים נחרב בעוונותינו הרבים, בית ראשון, ונקרא יום זה “אתחלתא דפורענותא” על כן, צמים בו בימינו, אפילו  חל בערב שבת, כמובא בב”י סי’ תק”נ, עפ”י הפסוק ביחזקאל כד, א: “ויהי דבר ד’ אילי בשנה התשיעית בחודש העשירי באחד לחודש לאמור, בן אדם, כתוב לך את שם היום הזה, כי בו סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה”. נחלשו הדורות, וכיום צמים רק בי’ בטבת בלבד.

תחילת הצום: עלות השחר, לבני אשכנז (90 דק’ לפני הזריחה – 4:57   לבני ספרד (72 דק’ לפני)– 5:16.

המעוניינים לקום לאכול קודם עלות השחר, צריכים לעשות תנאי אור ליום שלישי, לפני הליכתם לישון – “איני מקבל עלי התענית עד עלות השחר”. לעניין שתיה: בני אשכנז אם רגיל לשתות אין צריך להתנות (משנ”ב)  בני ספרד, מלשון השו”ע משמע שצריכים.  מותר להתחיל באכילת פת עד חצי שעה לפני עלות השחר, ותוך החצי שעה אין לסעוד יותר מ”כביצה” פת (56 גרם). לבנות ונשים אין האיסור לאכול בחצי שעה שלפני עלות השחר – דעת מרן הגרש”ז אויערבך זצ”ל לעניין כל השנה – בספר משנת אברהם.

חולים, תשושי כוח וזקנים שלדעת רופא הצום עלול להזיק לבריאותם – לא יתענו,  ובכלל זה, מעוברות (לאחר 40 יום להריון) מניקות (עד 24 חודשים אחר הלידה אפילו הפסיקו להניק, וכן מפלת כמניקה (שו”ע תקנ,א מ”ב, ג כה”ח ודע”ת שם).

כל שאינו צם: אוכל מהבוקר בצנעה אך לא בשר ויין ושאר מעדנים.    קטנים, טרם הגיעו למצוות – אינם צמים, אך נמנעים מלתת בידם ממתקים, (ברכי יוסף ובאר משה).

שטיפת הפה: מותרת לאסטניסט (רגיש) אפילו עם משחה. ולדעת הגר”ע יוסף זצ”ל יש להימנע מלהכניס לפה בבת אחת רביעית מים (86 סמ”ק) ויש לפלוט הכול.  בליעת תרופות: מותרת , לגרש”ז אויערבך זצ”ל אפילו עם מים הנצרכים לכך, הגר”ע יוסף זצ”ל – מחמיר, שעדיף בלא מים. לדעת שו”ת ציץ אליעזר אפשר לפגום טעמם, ושמעתי מהגרי”ש אלישיב זצ”ל, שדי לפורר קצת מהכדור למים, ואז אין בכך דרך הנאה.

נגיעה במאכלים ביום הצום: לדעת פרי מגדים מש”ז תריב עפ”י הט”ז “אין לגעת במאכלים שלא לצורך, שמא יבוא לאכול”.   הטועה ואכל או שתה בשוגג – ימשיך בתענית, ולמשנ”ב אף אומר עננו ועולה לתורה במנחה. טעה וברך על מאכל – בשדי חמד (בשם נחפה בכסף) אל יאכל, (ויאמר “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”). ויש אומרים שבצום דרבנן כי’ בטבת עדיף שיטעם מעט, שלדעת הרמב”ם ברכה לבטלה – איסור לא תישא וגו’ דאורייתא.

רחיצה – אין לרחוץ כל הגוף בבת אחת במים חמים דרך תענוג. (פרי מגדים וע”פ הט”ז) שמיעת מוסיקה – אין לנגן בכלי נגינה ביום זה, אפילו לנגן מקצועי המנגן בפני גויים, לפרנסתו (קיצור שו”ע) כנאמר:  “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו.. איך נשיר…. תלינו כינורותינו…”

אמירת עננו: בני ספרד – בשחרית ומנחה  בני אשכנז – רק במנחה.  השוכח עננו – אינו חוזר, ויכול להשלימו באלקי נצור וכו’ העומד לסיים תעניתו אחרי מנחה, אומר “עננו” כל עוד צם ולבני אשכנז בשינוי: “ביום צום התענית הזה”.  בני אשכנז אומרים “אבינו מלכנו” בשחרית ומנחה אפילו כשאין צמים.

“אגרא דתעניתא, צדקה”: עיקר שכר התענית, צדקה שמפרישים או נותנים לעניים בזמן מנחה. המילה תענית – תת לעני.  ויש אומרים: תעניתת-תשובה    ת-תפילה   עני-צדקה. מעבירין את רוע הגזירה!

חצות היום – 11:36  זמן מנחה גדולה – 12:06    סיום הצום – 16:58   ויש נוהגים – 17:07

אחר הצום מותרים בבשר ויין, ויש מגדולי הדורות שכשהיה בשר אכלו דווקא בשרי, לזכור נבואת זכריה : פרק ח, י”ט: 

“כה אמר ד’ צבא’… וצום העשירי (טבת) וגו’ יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה לימים טובים ולמועדים, והאמת והשלום אהבו”.

מהרה יבנה המקדש

עם ד’ כולו עומד בתפילה יום יום, מבקש ומתחנן, לפני אבינו שבשמים, כי במהרה יזכור את בניו ובנותיו, וישוב לציון ברחמים רבים, וישכין שכינתו בבית מקדשנו, וישובו כוהנים לעבודתם ולווים לשירם ולזמרם – כבתחילה. כדברי דוד המלך ע”ה “נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד’ וגו'” .   והנה גילו לנו חז”ל, כי, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו נחרב בימיו – משמע, כל עוד לא זכינו לתקן את הגורמים והסיבות להסתר הפנים, איך נעמוד ונבקש מלפניו על גאולתנו ? ולמדונו בגמ’ יומא ט ע”ב: “בית שני, אעפ”י שהיו עוסקים בתורה במצוות ובגמ”ח, לא נחרב אלא בעוון שנאת חינם, השקולה כנגד ג’ עבירות החמורות וכו’ ועל שביזו בה תלמידי חכמים….

 על כן, כתב מרן רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה”חפץ חיים” זי”ע בקונטרס אהבת חסד פרק ב:

“אם לא נחזק עצמנו בכל כוחנו, לסור מעוונות אלו, ולהסיר השנאה הטמונה בלבנו, ולייקר ולכבד מורי ההוראה מלמדי התורה הקדושה, לתקן את אשר קלקלנו, נהיה חס ושלום נמקים חלילה בגלות, ועוד נהיה נתבעים על כבוד שמים שנתבזה על ידנו”.

כלל גדול בתורה – אהבת הבריות

ציוונו הבורא יתברך בתורתו – תורת אמת, אשר כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג, י”ז): “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא י”ט, י”ח) וברש”י על פי תורת כוהנים: “אמר רבי עקיבא, זה כלל גדול בתורה”.

וכך מדריכנו הרמב”ם בהלכות דעות פרק ו הלכה ג:

“מצוה על כל אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל  כגופו,   שנאמר: “ואהבת לרעך כמוך”, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו”.

א. “לספר בשבחו” – ההיפך המוחלט מלשון הרע, רכילות והוצאת שם רע:

אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה (תפילה שקודם התפילה לרבי אלימלך מליז’נסק זי”ע).           

ב. “ולחוס על ממונו”

שולחן ערוך חושן משפט רנ”ט, ט: נאמר “לכל אבדת אחיך” (דברים כ”ב, א) – בכלל מצות השבת אבדה, למנוע ולהציל ממון חברו מהפסד.  ומי שאינו מציל – עובר בלאו -“לא תעמוד על דם רעך”  כדברי הרמב”ם ספר המצוות ל”ת רצ”ז “וחייב בדיני שמים, לשלם לחברו על הנזק שנגרם, והיה יכול למנעו…”    דוגמאות: המגלה דליפה מאחד מדודי השמש שבגג הבניין…. הרואה ששכן החנה מכוניתו והשאיר אורותיה דולקים….. המריחים עוגה או תבשיל שכנראה נשרפים ונחרכים אצל שכנים….   חובה ליידע, ולעשות כל שאפשר למניעת הנזק.

ואין צריך לומר, קל וחומר – לחוס על נפשו.    ספר החינוך, מצווה רל”ט: בכלל “השבת אבדה” הוא, שאם רואה את חברו שסר מדרך הישרה עליו  להחזירו אליה, שהרי הדברים קל וחומר, אם ציותה תורה להשיב אבדת ממונו.. קל וחומר אבדת נפשו.. שנאמר: “ולא תעמוד על דם רעך”.

מרן החזון איש זצ”ל באגרותיו, אגרת ל”ג, מציין את החשיבות העליונה בהרגשת האחריות של הכלל כלפי הפרט: “נהנה אני לשמח לבות בני אדם, ומאד חובתי להיזהר מלגרום אי נעימות לבני אדם, אף לרגע אחד”                                ובאגרת קכ”ג: “העצה למי שחסר רגש ההשתתפות בצער הזולת, להשתדל תמיד להיטיב עם סביבתו ולהצילם מצער, ואם רואים מי שמצטער או כועס, ישתדל בכל מאודו לשמחו, להרגיעו ולהניח את דעתו – והמעשה פועל על הלב, וכן יתפלל על צרת זולתו אף כשאין הדברים יוצאים מן הלב, ואף אם המצטער המוני, הדיוט ובזוי [-בעיניו].

אהבת הבריות – הלכה למעשה

“חובה תמידית על האדם לעזור לזולתו בכל יכולתו, ואם רואה את חברו שמצטער, או שכועס, ישתדל בכל מאודו לשמחו ולהרגיעו ולהניח את דעתו. וראוי למנות בכל מקום ישוב מתנדבים המוכנים לכל דבר עזרה להציל את בני המקום מכל נזק וסכנה בגופם או בממונם, ואין צריך לומר, להציל את נפשם מכל חטא ועוון. (אהבת חסד ענייני גמ”ח פרק ט”ז).        בכלל אהבת הבריות לאהוב השלום ולשנוא המחלוקת, ולהתרחק תמיד מכל ריב ומדון, ובפרט יש להיזהר משנאת חינם ששנאת חינם שקולה כנגד שלש העבירות החמורות ביותר, שמקדש שני, אעפ”י שהיו עוסקים בתורה ובמצוות, לא נחרב אלא בעוון שנאת חינם.   (עפ”י גמרא סנהדרין ק”י עמ’ א).

איסור השנאה                                                                                                  

“שנאת אדם מישראל – אסורה מן התורה, שנאמר: “לא תשנא את אחיך בלבבך” (ויקרא י”ט, י”ז).וכל השונא אחד מישראל, בין שנאה גלויה ובין נסתרת בתוך לבו, עובר בלא תעשה (מג”א קנ”ו,ב ומ”ב, ד). ואפילו אותו אדם גרם לו צער ובושהאל ישנאנו, אלא ישאלנו: למה עשית לי כך וכך…   “המרגיש שחברו שונאו, ישתדל לברר את סיבת השנאה, ובמידת הצורך יתנצל בפניו, אולי יסלח לו, ממשיך הלה בשנאתו, ילכו אצל רב מורה הוראה או אפילו חבר של שניהם וידונו ביניהם לברר העניין” (רמב”ם ספר המצוות לא תעשה ש”ב ובהלכות דעות ו, ה).

ושלושה דברים הנובעים מן השנאה אסורים:

א. אינו מדבר עמו שלשה ימים, מחמת האיבה, כשנפגשו כל יום.    ב. דורש רעתו.   ג. שמח לאידו. (חפץ חיים לאוין ח, ט”ו ואהבת חסד פרק ב, י).

הערה: תרעומות וביקורות, מוצדקות על הזולת – אינה שנאה, אלא אדרבה, היא הזדמנות לקיים מצות תוכחה, על פי כללי ההלכה, והיא חסד אמתי להנחות ולחזק, את הזקוק לכך, בבחינת “כל ישראל ערבים זה בזה, ובאופן הנכון – “את אשר יאהב יוכיח”, והיא אהבת הבריות באופן מהודר.

עצות להסיר שנאה

1. לדון לכף זכות (אור החיים ויקרא ט, י”ז).    2. לישא בעול עם חברו כדי להסיר השנאה מלבו.    3. יתפלל על חברו בלב שלם על הצלחתו, ויידע שאזי אם הוא גם צריך לכך – הוא נענה תחילה.

לימוד זכות

“מצוה לדון כל אחד מישראל לכף זכות וללמד תמיד סנגוריה על עם ישראל, שנאמר: “בצדק תשפוט עמיתך” (וירא י”ט, ט”ו) ודרשו חז”ל בגמ’ שבועות ל ע”א: והווי דן את חברך לכף זכות, ואדרבה החושד בכשרים – עוון חמור הוא:   “אחד הדברים המעכבים את התשובה, החושד בכשרים, לפי שקל הדבר בעיני הבריות, שאומרים בלבם לא עשיתי לו מאומה, רק חשבתי בלבי, ואין זה אלא חשד, והוא אינו יודע שמשים אדם כשר כבעל עבירה, שאפילו בחשד במחשבה כבר ביטל מצוה דאורייתא של “בצדק תשפוט עמיתך     (רמב”ם הלכות תשובה פרק ד, ד)

“אדם שמעשיו נתונים לשיפוט לטוב או למוטב, אם הוא ירא שמים – חובה לדונו לכף זכות, למרות ששיקול הדעת נוטה לחובה.   היה אדם בנוני שנזהר מן החטא ורק לעיתים נכשל – כשהספק שקול, יש להכריעו לזכות.   נוטה הספק לחובה – נכון להישאר בספק ומידת חסידות לדונו לזכות.   רוב מעשיו לרוע או שאינו ירא שמים – יש לדונו לחובה, ומכל מקום, כשהאדם אינו מוכר והמעשה אינו מוכרע – יש לדונו לזכות.  (הלכות לשון הרע לחפץ חיים ג, ז, ובבאר מים חיים).                                                                                                                                                    

תיקון לחושד בחברו: “החושד את חברו ותבעו על דבר שאין בו – צריך לפייסו ולברכו, שכשחשד עלי הכהן בחנה שהיא שכורה, ואמרה לו “כי אישה קשת רוח אנכי”, ובאתי לבקש על בן, “ויען עלי ויאמר, לכי לשלום ואלוקי ישראל ייתן את שלתך” (שמואל א, י”ז)   (גמ’ ברכות ל”א ע”ב).

שנאת אחים ותלמידי חכמים

כלל ישראל מורכב מהרבה עדות, זרמים וקהילות של יראים ושלמים, עובדי ד’ , כאשר כל אחד בוחר לו דרך בעבודת ד’ ובהשקפת החיים, בדרך רבו ומנהיגו, כמקובל וכמיוסד מהררי קודש, מדורי דורות, ובעוונותינו הרבים, פעמים שההבדלים מעוררים פירודים גדולים ומחלוקות נוראיות עד כדי שנאה ממש, ועל זה היה דווה לבנו ! האיסור לבזות תלמידי חכמים

 שולחן ערוך יו”ד רמ”ג, ו: עוון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים או לשנאותם, וכל המבזה את החכמים, אין לו חלק לעולם הבא, והוא בכלל “דבר ד’ בזה”, ונקרא “אפיקורס” (גמ’ סנהדרין צ”ט) ואין רפואה למכתו (גמ’ שבת קי”ט ע”ב).

מי נקרא תלמיד חכם לעניין זה ?   חפץ חיים “שמירת הלשון פרק ט”ז ועוד : תלמיד חכם הראוי להורות ויגע בתורה או תופס ישיבה ומעמיד תלמידים, או אב”ד וכן, המנהיג קהילה בדרכי התורה והיראה.

אופנים שונים של ביזוי תלמיד חכם

1. אי השתתפות בדרשת הרב: כשהחכם שבעיר דורש לרבים, ואין הולכים לדרשתו, כאשר רוב בני המקום משתתפים בשמיעת הדרשה – הרי זה ביזוי תלמיד חכם (דעת תורה למהרש”ם מברעזן סי’ של”ד) ויש לציין, שכל רב עיר או רב הקהילה – נחשב כרבו (ערוה”ש רמ”ב, כ”ט).

2. שימוש בביטויים של גנאי כנגד התלמיד חכם: המבזה ת”ח אפילו בדיבור, ואפילו שלא בפניו, כגון שמכנה אותו “עם הארץ” או “ערב רב”, ובכלל זה, המתחצף כנגדו “אפילו בחציפה קטנה” (מהרי”ק שורש קפ”ט) וקורא לו בשמו הפרטי, בלא להקדים תואר “רבי” – נחשב מזלזל בכבודו, והוא עוון פלילי (שו”ע יו”ד רמ”ב, ט”ו ובן איש חי (ב) כי תצא, י). 

3. המדבר על תלמיד חכם או רב, לשון הרע : איסורו חמור בהרבה מכל המדבר לשון הרע (חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל ח סעיף ד).   הערה: חכם הנחשב לגדול הדור, וכן חכם מופלג בחכמה יותר משאר החכמים שבדורו – דינם כרבו מובהק אף שלא למד מהם !!!    

חינוך קטנים לכיבוד תלמידי חכמים

אב או אם המזכירים תוך כדי דיבור שמות רבנים תלמידי חכמים או אדמורי”ם בדרך גנאי או זלזול, וילדיהם שומעים, כגון שאומרים: “אם הייתי במקומו, הייתי מנהיג כך וכך… ” – עוברים בכמה איסורים חמורים. ואין זה מן הפליאה, שיש בין בני הדור הצעיר בימינו, הגדלים בעזות, ללא שום כיבוד והערכה לגדולי הדור, לתורה ללומדיה ולחכמיה.                 הערה: זהירות מיוחדת נדרשת בנושא זה, סביב שולחן השבת, ועל כן, יש לקרוא ליד שולחן השבת  מתוך ספרים השווים לכל נפש,  הלכות נחוצות, ודברי חיזוק ושמירת הלשון, וסיפורי צדיקים, ובזה יחוסו ההורים על נפשם ועל טוהר משפחתם. 

התרחקות ממחלוקת

“המחלוקת שנואה עד מאד לפני הבורא יתברך, ויש להתרחק ממנה בכל נפשו ומאודו, כבורח מן האש”   (מסכת דרך ארץ זוטא )    “אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה גוף ונפש וממון,…  וראיתי לבנים שהשחירו… ומשפחות שנספו… ישרים הוסרו מגדולתם ועיירות גדולות נתערערו,, וקיבוצים נפרדו וחסידים נפסדו ואנשי אמנה אבדו ונכבדים קלו ונפסדו בסיבת המחלוקת וכו’  ולכן שינאו אותה ונוסו מפניה והתרחקו מכל אוהביה ורעיה” (צוואת הרמב”ם לבנו רבי אברהם).  ואמרו חז”ל  (גמ’ חולין פ”ט עמ’ א)  “אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה, שנאמר: “תולה ארץ על בלימה” (איוב כ”ו, ז) – קצור שולחן ערוך כ”ט, ט.

חובת לימוד הלכות בין אדם לחברו

“הגיד לך אדם מה טוב ומה ד’ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך” (מיכה ו, ח). רמב”ם הלכות דעות פרק א הלכה ו:  “מצות עשה מן התורה ללכת בדרכי ד’ יתברך, שנאמר: “ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו” (דברים י”א, כ”ב) וכך למדו חז”ל בפרוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום וכו’, להודיע שהן דרכים טובים וישרים, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כוחו”                                      “הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרון: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה” (אבות א, י”ב) – “לתורה” כדברי בעל ה”אמרי אמת” – למדרגת ישראל בשעת מתן תורה, “כאיש אחד בלב אחד” לאביהם שבשמים , מדרגה שעליה נאמר: אילו קרבנו לפני הר סיני…. דיינו !

  שלשה סימנים המה המאפיינים את האומה הישראלית: רחמנים, ביישנים וגמלי חסדים (גמ’ יבמות ע”ט), והמכנה המשותף בשלשתם – הנהגות ערכיות ביחסים שבין האדם עם זולתו, משפחתו וסביבתו, ואמנם כן, עיקר חובת האדם לעסוק תמיד ב”תיקון המידות והמעשים “, עבודה הבאה לידי ביטוי, במיוחד, בהנהגתו עם הבריות, שהיא אבן הבוחן, כדברי חכמינו באבות ג, י”ג: “כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו”        על כן, גדולי הדורות עוררו והזהירו רבות, אודות החובה לעסוק בלימוד ההלכות שבין אדם לחברו, כעניין הלכתי ולא כעניין מוסרי-ערכי בלבד. וכל לימדנו מרן החפץ חיים זצ”ל בפתיחתו לקונטרס “כבוד שמים”:

“ואין שום עצה כי אם שילמד אותן [הלכות גזלה, אונאה, מזיק חברו וכיוצא בזה] מתוך ספרי הלכה כמי שלומד שאר הלכות, וכל זמן שאינו לומדן רק מספרי מוסר וכו’ מדמה בנפשו שהוא רק עניין מוסרי בעלמא, ובאמת הלא הירבה הקב”ה לצוות ולהזהיר על זה, יותר מעל שאר ענייני התורה”

וכך קובע מרן החזון איש זצ”ל בספרו אמונה ובטחון עמ’ כ”ח:

“וכמו שלא יתכן לשמור את השבת בלא דעת הלכותיה, ולא יתכן להישמר ממאכלות אסורים מבלי דעת האסור והמותר, כן לא יתכן להישמר מגזל וחמס, בלי לימוד ההלכות שבין אדם לחברו…..”   ומן הקניינים העיקריים, להשתלם  בהלכות שבין אדם לחברו בפרט….. ושצריך שאלת חכם בכל מה שנוגע בענייני חברו….. שגדרי הגזל והחמס אינם נפטרין על פי דעת בני אדם, רק על פי חוקי התורה וכל שהוא נגד הדין – הוא גזל, אף שאין בני אדם מסכימים עליהם בבחינת הרגש                                                                                                                               

כתובת לברורים, הערות וקבלת ‘דפי הלכה’:

הרב יצחק יעקב פוקס y0548483398@gmail.com או בפקס: 025372586